עורך דין גירושין ⚖

עורך דין גירושין מייצג כבדרך קבע  בתביעות לקביעת משמורת הילדים אצל מי  מבין ההורים, ואף ישנם מקרים רבים שבהם  יש לדון ולהכריע  לעניין מעבר  בן הזוג אשר  הילדים במשמורתו לאזור  מגורים אחר, ( כגון מאזור  צפון הארץ למרכז  הארץ )

במצב דברים אלו על עורך דין לענייני משפחה לטעון בבית המשפט  למשפחה  כי סדר ההכרעה הראוי במקרה שכזה, הוא קודם קביעה לעניין המשמורת ואז קביעת מקום מגורים. שכן, הקביעה בדבר מקום המגורים הגיאוגרפי הינה משנית לשאלת אופי הסדר המשמורת ו/או חלוקת האחריות ההורית הראויה. המשמורת היא המהות והיא העיקר. היא חובה כללית המורכבת ממספר רכיבי משנה והיא תוכרע על פי הקביעה השיפוטית של טובת הקטינים. סוגיית העתקת מקום המגורים תיבחן כחלק מהתנאים לקיומו של כל אחד מההסדרים והגשמת טובת הקטינים.

טובת הקטין הינו מושג שמימי ועמום, שביהמ"ש יוצק בו תוכן 'ארצי' וקונקרטי בכל מקרה לגופו על בסיס ניסיון העבר, שכל ישר, היגיון, חוות דעת מומחים, מחקר, ממצאי ועדות בדיקה וכיוצא באלו מקורות.

המגמה הנוהגת כיום בבתי המשפט לענייני משפחה  הינה כי 'דרך המלך' הינה קביעת משמורת משותפת, היכן שקיימים תנאים שמאפשרים זאת. המשמורת המשותפת מגשימה הלכה למעשה את זכות היסוד של הקטינים לחוות כל אחד מהוריהם כהורה משמורן ולגדול עמם. הדברים מוצאים משנה תוקף ומשקל  כאשר מדובר באב שמילא חלק מרכזי ביותר (אם לא החלק הארי) בטיפול בקטינים מאז לידתם  ולא ניתן למחוק טיפול ממושך זה באחת. ודוק, ההתחשבות אינה באב ובפועלו אלא בילדים ובמקום שאביהם תפס ומשמש בחייהם בשל אותו טיפול מסור מאז לידתם.

כאשר  בית המשפט  לענייני משפחה  מסיק,  כי ניתן להורות על הסדר משמורת משותפת, עליו לבחון האם אכן מתקיימים התנאים לגיבושו, הלכה למעשה.

בהתאם לפסיקת בתי המשפט לענייני משפחה, התנאים המרכזיים לכינון הסדר משמורת משותפת (אשר אינם מהווים רשימה סגורה) הם: א. מסוגלות הורית טובה דומה או שווה של שני ההורים; ב. רמה גבוהה של שיתוף פעולה בין ההורים וטיב התקשורת ביניהם; ג. רצון הילד; ד. מעורבות רבה של שני ההורים בחיי הילדים; ה. קיומו של קשר טוב ותקין בין שני ההורים לבין כל אחד מהילדים; ו. מגורי ההורים בסמיכות זה לזו, ותפיסת הילדים את שני הבתים כבתים מרכזיים בחייהם.

הרכיב שענייננו תקשורת ושיתוף פעולה ברמה גבוהה הפכו לתנאי הדגל של הסדר המשמורת המשותפת. יחד עם זאת, בשל הבעייתיות בשיתוף הפעולה ההורי והתקשורת ההורית, עת מצויים הם במשבר ובסכסוך גירושין, ביהמ"ש סבור כי יש לבחון את התקשורת ההורית בתקופות שקדמו לקונפליקט לשם איתור פוטנציאל לשיתוף פעולה הורי לאחר סיום ההליך המשפטי. בנוסף, לגישת ביהמ"ש, לאור אופייה של תקופת הגירושין, יש לרכך את דרישת התקשורת האידיאלית בין ההורים לרמה של תקשורת פונקציונלית.

באופן גס ניתן לחלק את שיתוף הפעולה ההורי והתקשורת ביניהם לשני רכיבים מרכזיים: א. רכיב פעיל (אקטיבי) של שיתוף פעולה, החלפת מסרים (גם אם מדובר בדוא"ל או מסרונים), גילוי גמישות בכל הנוגע לטיפול בקטינים, שינוי חלוקת זמן הורי במידת הצורך, יידוע הדדי אודות הקטינים וכיו"ב; ב. רכיב סביל (פאסיבי) של הימנעות מיצירת מתחים, הימנעות מחשיפת הקטינים לקונפליקט הזוגי, הימנעות מניהול ויכוחים בין ההורים בנוכחות הקטינים והימנעות מהבאת שדה הקוצים הזוגי לגן השושנים ההורי. בכל מקרה ומקרה, המשקל שיינתן לכל אחד מהרכיבים ישתנה על פי הנסיבות, על פי אופיים של ההורים ושל הילדים ועל פי מידת הצלחת הסדר המשמורת המשותפת הלכה למעשה. עם זאת, לגישת ביהמ"ש, הרכיב הסביל הינו התנאי ההכרחי (אך אולי אינו מספיק) להצלחת הסדר של משמורת משותפת. כלומר, ככל שמתקיים הרכיב הסביל בגדרו אין הקטינים נחשפים לדינמיקה של קונפליקט בין ההורים וקיים גרעין של תקשורת המאפשרת תפקוד הורי משותף סביר, די בכך כדי שרכיב הכרחי זה בקביעת המשמורת המשותפת יתקיים.