עורך דין גירושין לבעלי עסקים  | ערן דוידי, עו"ד, נוטריון, מגשר | טל': 050-7118243 | מומלץ מאד

עורך דין גירושין  מייצג  כבשגרה  בתביעות לפירוק שיתוף ואיזון משאבים, וישנם מקרים רבים שיש  לדון ולהכריע  לעניין עסק  שהוקם על ידי  אחד  מהצדדים הוא  על ידי שני  הצדדים יחדיו.

 

כאשר הוקם עסק  בתקופת הנישואין לכל אחד  מבני  הזוג  הזכות לקבל את מחצית שווי העסק, וזאת אף אם העסק הוקם, מנוהל ורשום על שם אחד  מבני  הזוג.

 

יחד עם זאת, עורך דין לענייני משפחה נדרש  לייצג אף במקרים שבהם, הצדדים חלוקים בנוגע לאיזון הראוי שיש לערוך לשיטתם בעסק המשותף ואשר לשוויי האמיתי. כאשר אחד  מבני  הזוג  יכול ויעתור   לפרק ולאזן את השיתוף בעסק בדרך של מכר פנימי, ובכך יהיה  לו זכות ראשונים לרכישת העסק ולאור  זאת  יהיה  לו אינטרס  לטעון ששווי העסק הינו נמוך ממחיר  השוק. ומנגד, בן הזוג  השני  יעתור  למכירת העסק בשוק חופשי למרבה במחיר, או לחלופין, למכירת זכויותיו לבין הזוג  בהתאם לחוות דעת שמאי שמונה  מטעם בית המשפט  לענייני  משפחה.

  

בהתאם לפסיקת בתי המשפט  לענייני משפחה,  בחברה משפחתית קטנה, ככלל ובהעדר נימוק משכנע – כמו מעורבות בני הזוג שניהם, בעסק ורצון שניהם לנהלו, תוך קיום יחסים טובים ביניהם – אין לחלק את המניות בין בני הזוג בעין ע"י רישום מחצית המניות ע"ש כל אחד מבני הזוג. (שכן הדבר עלול להביא למריבות אין סופיות בהפעלת החברה, ולשיתוק פעולות החברה וכן למצב בו אחד הצדדים, יביא לכך ששווי זכויות הצד השני בחברה  יורד ערכם כתוצאה מדפוסי התנהגות שינקוט). אלא, יש לפרק את השיתוף בין בני הזוג בזכויותיהם בחברה על דרך תשלום כספי מבן הזוג הפעיל בחברה לזה שאיננו פעיל בה. פירוק השיתוף במניות החברה באופן האמור לעיל, אף עולה בקנה אחד עם האמור בסעיף 7 לחוק ביהמ"ש לענייני משפחה.

עורך דין גירושין נדרש  להוכיח, את רצונו  של בין הזוג שהוא  מייצג , בהמשך הפעלת העסק כעסק חי  וזאת הואיל והוא  הקים וניהל את העסק וזאת אף אם בין הזוג השני היה דמות דומיננטית בפעילות העסק עובר לפירוד. ועל מנת  לאפשר את המשך הפעלת העסק כעסק חי, עורך דין לענייני משפחה  בחיפה  נדרש  לטעון כי  לבן הזוג  שהוא  מייצג,  תהיה זכות ראשונים לרכוש את העסק. ( במחיר שיקבע בפסה"ד ).

 

שווי העסק ככלל, בהיעדר טעם מיוחד,  יקבע  ע"י שמאי מומחה שימונה ע"י ביהמ"ש. עם זאת, עורך דין גירושין בחיפה  נדרש  לטעון בנסיבות מסוימות כי, מתקיימים גורמים המחייבים התערבות בית המשפט  בחוות הדעת  של השמאי ובתוצאה המתבקשת. וזאת כאשר, התנהגות הצדדים מפרוץ הסכסוך, ( הנזק שנגרם לעסק על יד  אחד  מבני  הזוג או על ידי שניהם ) הובילה לכך שחוות דעת המומחה אינה מתאימה למציאות העכשווית.

 

נקודה נוספת שיש להביא בחשבון הנה משמעות הפירוד בין הצדדים, לגבי שווי העסק, במיוחד בדרך בה חושב השווי – תזרים מזומנים חזוי עתידי, בהתאם לתזרים אשר נהג בעבר.  אלא שתחזית זו נכונה לגבי המשך התנהלות העסק כפי שהיה במתכונתו בעבר כאשר אחד  מבני  הזוג היה הרוח החיה בנושא השיווק והמשכיות פעל בעסק, ולא במתכונתו לאחר  הפירוד.

 

 

בסיס  העיקרון בנישואין קתוליים שהם בלתי ניתנים להתרה. עם זאת, התרת הנישואין, ( הגירושין )  יכולה להיעשות בהתקיים אחד מארבעה תנאים: אי קיום יחסים בין בני הזוג, מחלת נפש, הידבקות במחלת מין והריון כתוצאה מניאוף.

עם זאת אין מניעה בקרב בני זוג קתולים, לערוך המרת דת "זמנית" ולהשתייך לזרם אחר בנצרות ולפעול בהסכמה להתרת הנישואין ולאחר מכן צד שמעוניין שב לזרם הקתולי.

אלא, שמדובר אך ורק במהלך שנעשה בהסכמה של הצדדים וביהמ"ש לענייני משפחה אינו יכול לכפות אותו אף מקום שישנה סרבנות גט מתמשכת.

 

עורך דין גירושין מייצג בבית המשפט לענייני משפחה פעמים לא מעטות בתביעה נזיקית לפסיקת פיצויים בשל היות אחד מבני הזוג "סרבן גט", במסגרת תביעת גירושין.

על עורך דין גירושין לבחון ברמה המשפטית האם התביעה הנ"ל מקבילה לדיני נזיקין ודיני החוזים או שדינים אלה נחלשים כאשר מדובר ב"חוזה משפחתי" – עם דרישת תום הלב מוגברת.

עורך דין גירושין שהינו מנוסה ומיומן, יטען בבית המשפט לענייני משפחה כי, מעת שאדם יכול להיכפף לסמכותו של בית דין דתי או ביהמ"ש לענייני משפחה כצד עיקרי לסכסוך משפחה, נקשר הוא בהסכם אשר אינו פוקע גם לעת סיום הקשר הפורמלי שבין הצדדים והוא ממשיך ומתמשך ומחייב גם לאחר גירושין, וענינו בכל תחום בו יכול להתרחש סכסוך משפחתי ובכלל זאת מחלוקת על סידורו של גט.

על מנת שיחוב אדם בפיצוי בשל סרוב ליתן גט, בין בשל הפרת החוזה המשפחתי ובין בעוולה שמקורה בדיני הנזיקין, אין בית הדין הדתי צריך לחייב את המסרב במתן או בקבלת הגט. די בהמלצה להתגרש או אפילו במסקנה כי אין סיכוי לשלום בית.

על עורך דין גירושין להוסיף ולטעון בבית המשפט כי, סרבנות גט היא הפרה של זכות יסוד המוגנת בחוק יסוד כבוד האדם וחרותו – היא פוגעת באוטונומיה של האיש ובחירותו. לחלוקת רכוש בין בני זוג אין, ולא צריך להיות, קשר לביצוע הגט או למתן הסכמה להתגרש, על אחת כמה וכמה כאשר התביעה הרכושית מתנהלת בפני ערכאה אחת (ביהמ"ש למשל), ונושא הגירושין נדון בפני ערכאה אחרת (בי"ד דתי).

המועד ממנו מונים את הסרבנות הנ"ל הוא למעשה תלוי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה ואין תוחמים אותו ליום בו פסק בית הדין דבר חיוב או המלצה ליתן גט, אלא, בוחנים מהו המועד בו נדרש אדם להסכים לסיומו הפורמלי של הקשר וסרובו לא היה תם לב, סביר או זהיר דיו. כל עוד קיימת דרישה ולו פורמאלית לסידור הגט, נדרש הסרבן לטעם ממשי והוגן לסירובו.

במקרה שבו אין מדובר במניעים לגיטימיים, אלא מדובר בפשטות ב"סחר בגט", ( מניע שבנקם, הנובע משנאה יוקדת כלפי בן הזוג וכן מניעים כספיים טהורים), התנהגות שכזו אינה הוגנת, אינה תמת לב ואינה הגונה.

כאשר בן זוג מונע מבן הזוג השני שלא לצורך ועל פי זמן ארוך בהרבה מן הדרוש, את עצם הזכות שלא להיות נשוי/ אה לו/ה ובכך מתקיים קשר סיבתי ברור בין מניעת הגט ואבדן חירותו של הצד הנפגע. ודי בכך לראות "בסרבן הגט" גם בבחינת מי שהפר הפרה יסודית את כללי ההסכם ליחסי משפחה אשר שרר בין הצדדים.

שאלת הפיצוי: עם הזמן תחמה פסיקת בתי המשפט, טווח פיצוי אשר נע בין סך 2,000 ₪ לכל חודש סירוב ועד 60,000 ₪ לשנה, כל מקרה ונסיבותיו כאשר בין היתר נשקלים: המניע לסרבנות (האם מדובר בזדון?); האם קיים אשם תורם לתובע; משך הזמן שחלף, ההתמדה בסרבנות.

עורך דין גירושין מייצג כבדרך קבע  בתביעות לקביעת משמורת הילדים אצל מי  מבין ההורים, ואף ישנם מקרים רבים שבהם  יש לדון ולהכריע  לעניין מעבר  בן הזוג אשר  הילדים במשמורתו לאזור  מגורים אחר, ( כגון מאזור  צפון הארץ למרכז  הארץ )

במצב דברים אלו על עורך דין לענייני משפחה לטעון בבית המשפט  למשפחה  כי סדר ההכרעה הראוי במקרה שכזה, הוא קודם קביעה לעניין המשמורת ואז קביעת מקום מגורים. שכן, הקביעה בדבר מקום המגורים הגיאוגרפי הינה משנית לשאלת אופי הסדר המשמורת ו/או חלוקת האחריות ההורית הראויה. המשמורת היא המהות והיא העיקר. היא חובה כללית המורכבת ממספר רכיבי משנה והיא תוכרע על פי הקביעה השיפוטית של טובת הקטינים. סוגיית העתקת מקום המגורים תיבחן כחלק מהתנאים לקיומו של כל אחד מההסדרים והגשמת טובת הקטינים.

טובת הקטין הינו מושג שמימי ועמום, שביהמ"ש יוצק בו תוכן 'ארצי' וקונקרטי בכל מקרה לגופו על בסיס ניסיון העבר, שכל ישר, היגיון, חוות דעת מומחים, מחקר, ממצאי ועדות בדיקה וכיוצא באלו מקורות.

המגמה הנוהגת כיום בבתי המשפט לענייני משפחה  הינה כי 'דרך המלך' הינה קביעת משמורת משותפת, היכן שקיימים תנאים שמאפשרים זאת. המשמורת המשותפת מגשימה הלכה למעשה את זכות היסוד של הקטינים לחוות כל אחד מהוריהם כהורה משמורן ולגדול עמם. הדברים מוצאים משנה תוקף ומשקל  כאשר מדובר באב שמילא חלק מרכזי ביותר (אם לא החלק הארי) בטיפול בקטינים מאז לידתם  ולא ניתן למחוק טיפול ממושך זה באחת. ודוק, ההתחשבות אינה באב ובפועלו אלא בילדים ובמקום שאביהם תפס ומשמש בחייהם בשל אותו טיפול מסור מאז לידתם.

כאשר  בית המשפט  לענייני משפחה  מסיק,  כי ניתן להורות על הסדר משמורת משותפת, עליו לבחון האם אכן מתקיימים התנאים לגיבושו, הלכה למעשה.

בהתאם לפסיקת בתי המשפט לענייני משפחה, התנאים המרכזיים לכינון הסדר משמורת משותפת (אשר אינם מהווים רשימה סגורה) הם: א. מסוגלות הורית טובה דומה או שווה של שני ההורים; ב. רמה גבוהה של שיתוף פעולה בין ההורים וטיב התקשורת ביניהם; ג. רצון הילד; ד. מעורבות רבה של שני ההורים בחיי הילדים; ה. קיומו של קשר טוב ותקין בין שני ההורים לבין כל אחד מהילדים; ו. מגורי ההורים בסמיכות זה לזו, ותפיסת הילדים את שני הבתים כבתים מרכזיים בחייהם.

הרכיב שענייננו תקשורת ושיתוף פעולה ברמה גבוהה הפכו לתנאי הדגל של הסדר המשמורת המשותפת. יחד עם זאת, בשל הבעייתיות בשיתוף הפעולה ההורי והתקשורת ההורית, עת מצויים הם במשבר ובסכסוך גירושין, ביהמ"ש סבור כי יש לבחון את התקשורת ההורית בתקופות שקדמו לקונפליקט לשם איתור פוטנציאל לשיתוף פעולה הורי לאחר סיום ההליך המשפטי. בנוסף, לגישת ביהמ"ש, לאור אופייה של תקופת הגירושין, יש לרכך את דרישת התקשורת האידיאלית בין ההורים לרמה של תקשורת פונקציונלית.

באופן גס ניתן לחלק את שיתוף הפעולה ההורי והתקשורת ביניהם לשני רכיבים מרכזיים: א. רכיב פעיל (אקטיבי) של שיתוף פעולה, החלפת מסרים (גם אם מדובר בדוא"ל או מסרונים), גילוי גמישות בכל הנוגע לטיפול בקטינים, שינוי חלוקת זמן הורי במידת הצורך, יידוע הדדי אודות הקטינים וכיו"ב; ב. רכיב סביל (פאסיבי) של הימנעות מיצירת מתחים, הימנעות מחשיפת הקטינים לקונפליקט הזוגי, הימנעות מניהול ויכוחים בין ההורים בנוכחות הקטינים והימנעות מהבאת שדה הקוצים הזוגי לגן השושנים ההורי. בכל מקרה ומקרה, המשקל שיינתן לכל אחד מהרכיבים ישתנה על פי הנסיבות, על פי אופיים של ההורים ושל הילדים ועל פי מידת הצלחת הסדר המשמורת המשותפת הלכה למעשה. עם זאת, לגישת ביהמ"ש, הרכיב הסביל הינו התנאי ההכרחי (אך אולי אינו מספיק) להצלחת הסדר של משמורת משותפת. כלומר, ככל שמתקיים הרכיב הסביל בגדרו אין הקטינים נחשפים לדינמיקה של קונפליקט בין ההורים וקיים גרעין של תקשורת המאפשרת תפקוד הורי משותף סביר, די בכך כדי שרכיב הכרחי זה בקביעת המשמורת המשותפת יתקיים.

משמורת משותפת | משמורת ילדים | ערן דוידי, עו"ד ונוטריון  

התנאים לקביעת משמורת משותפת עפ"י פסיקת בתי המשפט.

בהתאם לפסיקת בתי המשפט, התנאים המרכזיים לקביעת משמורת משותפת של ההורים בילדיהם במסגרת הליכי גירושין, (אשר אינם מהווים רשימה סגורה) הם:

א. מסוגלות הורית טובה דומה או שווה של שני ההורים;

ב. רמה גבוהה של שיתוף פעולה בין ההורים וטיב התקשורת ביניהם;

ג. רצון הילד;

ד. מעורבות רבה של שני ההורים בחיי הילדים;

ה. קיומו של קשר טוב ותקין בין שני ההורים לבין כל אחד מהילדים;

ו. מגורי ההורים בסמיכות זה לזו, ותפיסת הילדים את שני הבתים כבתים מרכזיים בחייהם.

הסדר של משמורת משותפת מחייב גמישות מחשבתית, פיזית, טכנית ומעשית של שני ההורים, כאשר רכיב התקשורת ושיתוף הפעולה ברמה גבוהה, הינו תנאי מהותי לקיום המשמורת המשותפת.

יחד עם זאת, בשל הבעייתיות בשיתוף הפעולה ההורי והתקשורת ההורית, עת מצויים הם במשבר ובסכסוך גירושין, גישת ביהמ"ש הינה כי יש לבחון את התקשורת ההורית בתקופות שקדמו לקונפליקט לשם איתור פוטנציאל לשיתוף פעולה הורי לאחר סיום ההליך המשפטי.

בנוסף, לגישת ביהמ"ש, לאור אופייה של תקופת הגירושין, יש לרכך את דרישת התקשורת האידיאלית בין ההורים לרמה של תקשורת פונקציונאלית.

ניתן לחלק את שיתוף הפעולה ההורי והתקשורת ביניהם לשני רכיבים מרכזיים: א. רכיב פעיל (אקטיבי) של שיתוף פעולה, החלפת מסרים (גם אם מדובר בדוא"ל או מסרונים), גילוי גמישות בכל הנוגע לטיפול בקטינים, שינוי חלוקת זמן הורי במידת הצורך, יידוע הדדי אודות הקטינים וכיו"ב; ב. רכיב סביל (פאסיבי) של הימנעות מיצירת מתחים, הימנעות מחשיפת הקטינים לקונפליקט הזוגי, הימנעות מניהול ויכוחים בין ההורים בנוכחות הקטינים והימנעות ההורים מחשיפת הקטינים לסכסוך הגירושין.

המשקל שיינתן לכל אחד מהרכיבים ישתנה על פי הנסיבות של כל מקרה ומקרה, על פי אופיים של ההורים ושל הילדים ועל פי מידת הצלחת הסדר המשמורת המשותפת הלכה למעשה.

יחד עם זאת, לגישת ביהמ"ש, הרכיב הסביל הינו התנאי ההכרחי להצלחת הסדר של משמורת משותפת. כלומר, ככל שמתקיים הרכיב הסביל שבמסגרתו אין הקטינים נחשפים לדינאמיקה של הקונפליקט שבין ההורים וקיים גרעין של תקשורת המאפשרת תפקוד הורי משותף סביר, די בכך כדי שרכיב הכרחי זה בקביעת המשמורת המשותפת יתקיים.

בכל תובענה למשמורת, חינוך או קביעת זמני שהות, שיקול טובת הקטין הוא השיקול המכריע. התכלית השיפוטית הינה ליצוק תוכן 'ארצי' וקונקרטי במונח השמימי של 'טובת הילדים'. פסיקת בתי המשפט לענייני משפחה קובעת, כי "טובת הילד במובנה האידיאלי" מחייבת כי הילד יגדל במחיצת שני הוריו במסגרת תא משפחתי יציב ואוהב, כאשר בעת פרידתם של ההורים, מחויב ביהמ"ש לקבוע הסדר משמורת אשר יבטיח עד כמה שהדבר אפשרי שהילד יגדל במסגרת יציבה, במשמורתו של ההורה שנמצא מתאים יותר לשם כך, תוך שמירה, ככל שהדבר אפשרי, על קשר בין הילד לבין ההורה שאינו משמורן.

הממצאים והמסקנות של דיווחי ועדות מומחים (דו"ח ועדת רוטלי ודו"ח ועדת שניט) נתפסים בבחינת קווים מנחים המסייעים לערכאות שיפוטיות וגורמי טיפול לקבוע את טובת הילד הקונקרטית בכל מקרה ומקרה. אך מתחייבת זהירות בהסתמכות.

בכל הנוגע לתסקיר עו"ס לסדרי דין – תסקיר סעד, תסקיר זה איננו בגדר חוות דעת מומחה, כמשמעותה בסעיף 20 לפקודת הראיות, אולם לתסקיר מוענק מעמד מיוחד בחיקוקים שונים וכבר נקבע שיש לתת לו משקל יתר, בדומה למומחה, הוא גורם אובייקטיבי וניטראלי, הממלא חובתו בהתאם לחוק ועל פי החלטות ביהמ"ש. לפיכך ולכאורה, ככל שהתסקיר מבוסס על ממצאים, ראיות, חוות דעת וכיו"ב, בימ"ש ייטה לאמצו ולהיפך, ככל שמדובר על תסקיר המבוסס יותר על הערכות ו/או דעות אישיות, גם אם מקצועיות, כך ייקל על ביהמ"ש לדחות מסקנותיו והמלצותיו.

ערן דוידי, עורך דין, נוטריון ומגשר  לענייני משפחה, גירושין ירושות וצוואות

ערן דוידי -  עורך דין, נוטריון ומגשר  לענייני משפחה, גירושין ירושות וצוואות

 

תוקפה של צוואה נוטריונית: נוטריון נדרש, כאשר נערכה צוואה בפניו,  לעמוד בהוראת תקנה 4 לתקנות הנוטריונים לפיה, על נוטריון המאשר עשיית צוואה לוודא כשירותו של המצווה שבפניו לצוות; ולוודא כי המצווה מבין באופן מלא את משמעות הפעולה שלו ופועל מרצונו החופשי.

 

ככל שהמצווה מאושפז בבית חולים או "מרותק למיטתו" על נוטריון לאשר עריכת הצוואה רק ובכפוף לכך שתוצג בפניו תעודה רפואית באשר לכשירות המצווה ועליו לצרפה לאישור שניתן על ידו.

 

ככל שאישור נוטריון  על עריכת הצוואה ניתן בהתאם להוראות החוק הנ"ל, הרי שאישור זה יהווה ראיה מספקת לכשירות המצווה בהליך משפטי בלא צורך בראיה נוספת.

 

בהקשר זה צוין כי פסיקת בתי המשפט הרחיבה את המונח 'מרותק למיטתו' וקבעה כי גם במקרים בהם דובר באדם המתקשה להתנייד או באדם מבוגר אשר מחמת גילו או חוליו קשה לו לצאת מביתו, יש צורך בקבלת תעודה רפואית בטרם עריכת צוואה.

 

העדר תעודה רפואית הנלווית לצוואה מהווה פגם פורמאלי, ולצורך קיום הצוואה יזדקק ביהמ"ש  להוראת סעיף 25 (א) לחוק הירושה. בפסיקת בתי המשפט נקבע, כי העדרה של תעודה רפואית בניגוד להוראות שבתקנות הנוטריונים מעביר את הנטל להוכיח תוקפה של הצוואה אל כתפי המבקש לקיימה.

 

עקרון העל בדיני הירושה הינו שיש לקיים את רצון המת. אין זה מתפקידו של ביהמ"ש לשפוט מוסרית את המצווה בצוואתו. תפקידו של ביהמ"ש  הוא לבחון האם הצוואה משקפת ומבטאת את רצונו האמיתי של המצווה והאם רצונו היה חופשי ומלא, כשהוא נקי מלחצים ומהשפעות של מאן דהוא.

 

ביהמ"ש  העליון הגדיר מספר מבחנים מעשיים שיש בהם כדי לסייע בבחינת השאלה האם נתון היה המצווה להשפעה בלתי הוגנת. ולהלן  שניים מהם:

 

א. מבחן הנישול – בעריכת צוואה (למעט צוואה ליורשים החוקיים כחלקיהם בחוק) יש למעשה משום נישול, מלא או חלקי, של היורשים על פי דין מן הירושה. על כן, בכך שהצוואה מנשלת מחלקו בירושה מי מן היורשים החוקיים אין משום ראיה לקיומה של השפעה בלתי הוגנת. עם זאת, לעובדות שברקע הנישול עשויה להיות לעתים משמעות. קיומו של מניע שלא לתת (הרצון לנשל את הקרובים) עשוי להתיישב עם קיומו של מניע לתת (הרצון לזכות את הנהנה) ולתמוך בהערכה שהצוואה משקפת את רצון המצווה. שיקול העשוי, למשל, להנחות את ביהמ"ש  בבחינת העובדות שברקע הנישול כרוך במספר היורשים על פי הצוואה. כאשר הנהנה שלגביו מבקשים להחיל את החזקה נקבע על ידי המצווה כיורש יחיד או עיקרי של נכסי העיזבון, הנטייה לקבוע שהייתה השפעה בלתי הוגנת מצדו על המצווה תהיה חזקה יותר מאשר במקרה שבו חילק המצווה את רכושו בין יורשים מספר. יחד עם זאת, גם במקרה כזה יש לנקוט הזהירות הנדרשת, ולזכור כי אין בעובדה שהנהנה הוא היורש היחיד, כשלעצמה, כדי להוכיח, אף לא לכאורה, שהנהנה גרם לעשיית הצוואה בהשפעה בלתי הוגנת על המצווה.

 

ב. מבחן הגיונה של הצוואה – לצורך בחינת אמיתותה של הצוואה עשוי ביהמ"ש  להידרש לבדיקת הוראותיה באמת מידה הגיונית. השאלה אינה אם הצוואה סבירה על פי הבנת השופט את הגיונו של המצווה, אלא האם מנקודת מבטו המשוערת של המצווה נראית הצוואה הגיונית. תשובה חיובית לשאלה זו תחזק את ההערכה כי הצוואה משקפת את רצון המצווה.